<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ו'</h1>
<h2>דף סב.</h2>
המאבד ממון חבירו בידים, כגון טמן אש והדליק או כיוצא בו, דינו כנגזל, וישבע כמה ויטול. וכל דיניו כנגזל. והמראה ממון חבירו משלם חצי התביעה.
והמלשין, דהיינו מוסר, ישלם כל מה שהפסיד חבירו במלשינותו. ואם אין שם עדים שיעידו כמה הפסיד ברכילותו, ישבע כמה היה, ויקח המחצית, דהוי כממון המוטל בספק ויחלוקו. ואם אין שם עדים שעשה מלשינות או שהפסיד בשבילו פטור, ואפילו גזם ולקח חבירו באותו דבר שהגזים, דעביד איניש דגזים. עד כאן [לשון] הגאון. והרי"ף [כתב] כל דין מלשין פרק הגוזל. ומסור שמראה מעצמו ממון חבירו, אין משביעין אותו, דהוא רשע ופסול.
<h2>דף פד:</h2>
ואע"פ שאין גובין קנס בחו"ל מנדין לחובל עד שיפייס לנחבל. כמה תשובות הגאונים. ומי שנתרעם לשלטון העיר, אם נפטר מדין תורה, תלוי במנהג, אם כתוב בתקנה שיענש לשלטון יותר מדין תורה ישלם דין תורה, ואם כתוב שיפטר מדין תורה יעשו מה שכתוב. ואם סתם אינו נפטר. והיכא שהחובל כופר בחבלה, ואין בענין עדים, מחרים על מי שיודע. ואם לא מצא עדים, יחרים סתם על מי שהכהו. ואין זמן לחבלות. כל זה בתשובה לרמ"ה.
<h2>דף צא.</h2>
והמבייש את חבירו בדברים או ברקיקה בבגדיו פטור מתשלומין. ויש לב"ד לגדור בדבר. ומבייש ת"ח אפילו בדברים קונסין אותו משקל שלשים וחמשה דינר מן הזהב. וגובין קנס זה אפילו בחו"ל. ויש שמוחלין, ונאה להם. ויש שתובעין והדיינין מחייבין אותו ליטרא זהב. מודה בקנס פטור, ור"ם (פ"ה) [פ"ג].
<h2>דף צא:</h2>
ומי שקדם ונטל מקום המצוה הנתן לחבירו מענישין אותו בעשרה זהובים, ואיתיה פרק החובל ור"ם פ"ז דחובל ומזיק. והוא כתב שיעור האמור. וכל זה כתב הרשב"א דאין גובין אותו כבושת ופגם, דהוא דבר שאין בו חסרון כיס ואין גובין אותו בחו"ל. ואי תפס לא מפקינן מיניה. וכן [כתב] הרי"ף פרק החובל דוקא אי תפס.
<h2>דף קיג:</h2>
מי שנתפס על חבירו, ולקחו גוים ממונו (בכלל) [בגלל] חבירו, אין חייב לשלם, חוץ מהנתפס מפני המס הכתוב והקצוב על כל איש ואיש. והוא שיקחו בפירוש בגלל חבירו בפני עדים, ר"ם פ"ח דחובל. והמלך שתפס יהודים מחמת עלילה, ונתנו לו במתנה הציבור ופדאם. אם מחמת הנתפסים ועלילותם שואל המלך המתנה בפירוש, לא יתנו (רק) [הם] יותר מאחד מבני העיר, שאם בגרמתן הפסידו, גרמא בנזקין פטור. וכל שכן אם תבע לציבור אותה מתנה ונתנו, אע"פ שמיד פטורים הנתפסים, שמא נתפייס לציבור מחמת המתנה. ואצ"ל אם נתנו הם המתנה סתם, אלא אפילו פירשו מחמת הנתפסים. ואפילו העניש המלך לנתפסים בדבר קצוב, ועמדו ופרעו אותה קצבה, הנתפסין פטורין כפורע חובו של חבירו. כל זה בתשובה לרשב"א ז"ל.
<h2>דף קיז.</h2>
והנותן ממון חבירו ליד אנס חייב. ואם המלך אנס לישראל להראות ממון חבירו להראות וכן אם הראה והביאו לו הכל מאונס המלך, פטור. ואם הביאו מעצמו אחר שהראה באונס המלך, חייב, כן דעת הגאון וכן הראב"ד. ור"ם [כתב] דכיון דהביאו, אפילו מאונס המלך חייב, כרי"ף.
והמלשין, דהיינו מוסר, ישלם כל מה שהפסיד חבירו במלשינותו. ואם אין שם עדים שיעידו כמה הפסיד ברכילותו, ישבע כמה היה, ויקח המחצית, דהוי כממון המוטל בספק ויחלוקו. ואם אין שם עדים שעשה מלשינות או שהפסיד בשבילו פטור, ואפילו גזם ולקח חבירו באותו דבר שהגזים, דעביד איניש דגזים. עד כאן [לשון] הגאון. והרי"ף [כתב] כל דין מלשין פרק הגוזל. ומסור שמראה מעצמו ממון חבירו, אין משביעין אותו, דהוא רשע ופסול.
ומותר להרוג המוסר ממון חבירו, ואפילו בזמן הזה. ואפילו אמר "הריני מוסר גוף או ממון פלוני" ואתרו בו "אל תמסור", אם העיז לומר "אני אמסרנו" מותר להרגו. וכל הקודם זכה, שהוא התיר עצמו למיתה, ר"ם פ"ח דחובל. והרשב"א [הביא] ראיה מההוא דאמר לו מחוינא ואמר לא תחוי ואמר מחוינא ומחוינא קם רב כהנא ושמתיה לקועיה דרש וכו', ואיתיה פרק הגוזל בתרא. וכל המיצר לציבור ומצער אותם, מותר (להורגו) [למוסרו] ביד גוים להענישו ולהכותו. ומפני צער יחיד אין מוסרין אותו.
<h2>דף קיט.</h2>
ואסור לאבד ממונו של מוסר אע"פ שמותר לאבד גופו, שהרי ראוי ליורשיו, וכן [כתבו] רי"ף ור"ם פ"ח דחובל.
